עלייה לרגל להר הבנ-טל

בנטל 2017. צילום: דורון גולן

יום אחרי שקניתי את האופנוע הראשון שלי (בטא 350), תדלקתי בתחנת דלק בשעות הבוקר המוקדמות, ואז איש ניגש אליי ושאל “מה, את גם נוסעת לבנטל?”. זה היה לפני שנתיים ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. “כל האופנוענים עולים לשם בכל שנה אחרי הסדר”. “וואללה, נשמע מעניין”, חשבתי לעצמי והחלטתי שביום מן הימים גם אצטרף. אז השנה, כהתחילו לרוץ הלחשושים בקבוצות וואטסאפ, מיד עניתי שאני עולה. משתלם – אמא שלחה אותי לשנ”צ לפני הארוחה במקום שאצטרך לעזור לה במטבח.

עם לירן על ההר; משתלם - אמא שחררה אותי לשנ"צ
עם לירן על ההר; משתלם – אמא שחררה אותי לשנ”צ

אני גרה בעמק יזרעאל, אז אפילו הרווחתי עוד כמה שעות שינה לפני היציאה לדרך. נרדמתי על הספה עם בטן מלאה ועם שעון מעורר ל-2 וחצי בבוקר (מתנצלת מראש בפני כל אלה שלא ישנו בכלל בלילה). אפילו הצלחתי לקום כשהשעון צלצל, לעטוף את עצמי בכמה שכבות של בגדים תרמיים ומעיל פוך של הצבא, לדדות לעבר האופנוע ולרכב את כל 5 הדקות עד צומת אלונים שם חיכה כל העדר.

מרגישים את ההתרגשות באוויר – עשרות אופנועים כבר הגיעו, ועוד ועוד מהם זורמים פנימה לתוך תחנת הדלק הקטנה. ליד עמדת מילוי האוויר מצאתי את לירן, אופנוען ותיק שגר ועבד באפריקה ורכב את האמריקות. החלטנו לרכב ביחד עד הבנטל. כלומר, הוא הסכים משום מה ללוות אותי במהירות 120 קמ”ש הרגועה שלי. בעצירות חלקנו חוויות על המסעות שלנו – כל אחד סיפר על המדינות שבהן היה, איך התמודד, איך הייתה הכתיבה, השותפים לדרך, הסטייקים (במקרה של לירן סטייקים ארגנטינאים, במקרה שלי סטייקים של בנות יענה).

יש משהו מרגש בלרכב בחושך. שירתתי בצבא בקרית שמונה והייתי נוסעת את הדרך הזו בערך 8 פעמים בשבוע. פעם הכרתי בעל פה כל פיתול בכביש. בחושך ניסיתי לשחזר איך הנוף מסביבי אמור להיראות. אבל לאחרונה בנו כביש חדש, חלק ומהיר, והרכיבה הייתה זורמת וכיפית. הפיתולים בעלייה לרמת הגולן היו הכי מצמררים. שחור מסביבי ורק אור עמום של הפנס לפנים ונקודה צהובה של אור מאחוריי מסמנת שלירן עדיין סומך על כישורי הניווט שלי ועוקב אחריי.

הדרך חזרה הביתה, דרך השטח...
הדרך חזרה הביתה, דרך השטח…

בבנטל חיכו כ-500 אופנוענים לזריחה, מתקבצים סביב גזיות או בתור אינסופי בתוך ‘קופי ענן’. הזריחה עלתה לאט מאחורי מסך אפור, והייתה אווירה של משפחתיות, של קהילה שלמה של אופנוענים עם אהבה משותפת שרק הם יכולים להבין למה זה כל כך מלהיב לקום לפנות בוקר (או לא ללכת לישון בכלל), לרכב שעות בחושך מוחלט, רק בשביל להגיע. להגיע לא בשביל לראות את הזריחה אלא בשביל לראות את החבר’ה.

בנסיעה חזרה הביתה הירוק של הגולן ושל עמק החולה התגלה במלוא עוצמתו. ה-DRZ שייט על הכביש במהירות 120 קמ”ש והרגיש מצוין. כשחזרתי לעמק ירדתי לשטח, להזכיר לו מה אופנוע דו”ש מסוגל לעשות. בשבילי זה ממצה את ה-DRZ; מרגיש מצוין על הכביש ומסוגל להביא אותי 200 ק”מ לאן שאני רוצה להגיע, ואז לרדת לשטח ולרכב עליות וסלעים בלי להתבלבל.

נתראה בשנה הבאה!

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s