זה סופו של כל מסע…

אז זהו זה! רכבתי 25,000 ק”מ בחמישה חודשים ועברתי ב-11 מדינות שונות. נתקעתי באמצע מחאה אלימה בה איימו עליי עם אלות ברזל על החוף הפראי של דרום אפריקה. חייתי עם חקלאי בנמיביה, בימים התחקינו אחרי עקבות אריות בחול ובלילות שתינו בירה ואכלנו סטייקים סביב המדורה. הלכתי ראש בראש עם הרי חול עבים בדרך למדבריות המלח של המאקדיקאדי בבוטסואנה – הפסדתי וקמתי שוב ושוב. ראיתי את מפלי ויקטוריה, זיגזגתי בין המוני אנשים, עזים, כבשים, חמורים ובורות בכביש במלאווי. נסעתי עד מרגלות הקילימנג’רו ורכבתי אל תוך המסאי מארא בין זברות וג’ירפות. פגשתי את חברי מועדון האופנוענים של אוגנדה, התארחתי אצל יזם שמריץ סטארט-אפ לשפר את הבטיחות של מוניות הטוסטוס בקיגאלי, רואנדה. בטנזניה לקחתי סיכון ורכבתי 600 ק”מ של דרך עפר בשממה, שם פקחי שמורת הטבע לקחו עליי חסות. פגשתי דמויות מרתקות בפאבים של לוסקה, דגתי באגם קריבה וקיבלתי שיעור ריקוד בזימבבואה. רכבתי בכל מיני כבישים – מנפלאים עד לבלתי אפשריים. פגשתי אנשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, שיפרתי להם את הסיפור שלי ואולי הצלחתי קצת לגעת בחיים שלהם. התגברתי על פחדים ואתגרים. היו פעמים שלא חשבתי שאצליח במסע הזה. והנה אני כאן, מחייכת מאוזן לאוזן.

לא, לא גרתי עם שבטים פראיים שמסתובבים בעירום ומעוותים את גופם, אבל פגשתי אפריקה אחרת, מודרנית ומורכבת שהינה אולי אף אמיתית ורלוונטית יותר מזאת של התמונות מהנשיונל ג’אוגרפיק. הקשבתי יחד עם נשות שבט ההימבה חשופות החזה למוזיקת היפ-הופ אמריקאית בסמארטפונים שלהן. דיברתי עם נשים אפריקאיות על התסרוקות שלהן ועל החבר שלהן, דיברתי עם גברים על בדידותם. פגשתי רופאים שנלחמים במגפת האיידס והסטיגמות הסובבות אותה, חייתי עם ציידים מקצועיים ועם פקחי שמורות טבע. דיברתי עם הודים, לבנים, שחורים ויהודים שמהווים חלק מהיבשת המטורפת הזו. הצלחתי, אני מקווה, לקבל טעימה מהטבע, מהאנשים, מהתרבות, מהאוכל, מהמוזיקה, מהסוגיות המורכבות והקשיים העתידיים העומדים מול אפריקה.

מחוויותיי באפריקה
מחוויותיי באפריקה

לאורך המסע נשאלתי פעמים רבות על ידי מקומיים מדוע יצאתי למסע כזה. הם לא יכלו לקבל את ההסבר שלי שכל מה שבאתי לעשות זה “לראות את אפריקה”, והמשיכו להתעקש שוודאי אני עושה מחקר כלשהו. “נו, אז מה גילית במחקר שלך? מה הן התוצאות? מה תכתבי בספר?”. “ובכן, מה שגיליתי זה שאפריקה יפה והאנשים בה טובים”.

עכשיו כששבתי לארץ, שואלים אותי לעתים קרובות “נו, אז איך היה?”. קשה לסכם חוויה כזאת במילה. מדהים? כיף? טוב? לרכב דרך אפריקה על אופנוע זו חוויה חזקה, מאתגרת ומספקת, מלאה באי-ודאות והתמודדות וביופי של המפגשים עם הטבע ועם האדם. אנשים עשויים לחשוב שמסע כזה הוא מסוכן, אבל לא הרגשתי מאוימת או מפוחדת מאנשים זרים או בעלי חיים. ההיבט היחיד שבעיניי מסוכן בטיול כזה הוא הנהגים האחרים על הכביש. מהם צריך להיזהר, ולא מכייסים בשוק או אריות בסוואנה.

לעתים קרובות במסע הרגשתי כמו חייזר שנחת מהחלל החיצון – הייתי תמוהה לחלוטין בעיני המקומיים. אישה! לבנה! שמטיילת לבד! על אופנוע! כבד! כל אחד מהמרכיבים האלה בנפרד הוא מיוחד – והכל ביחד זה בלתי נתפס. כאשר הייתי נעצרת במחסומים משטרתיים ומרימה את המשקף של הקסדה, השוטרים היו קופצים אחורה בבהלה וצועקים “זאת אישה!”. אני מודה שזה עזר, מפני שמרוב תדהמה הם אפשרו לי לנסוע הלאה כמעט מיד. אבל תחושת הבדידות והניתוק הזו הפכה לקושי הגדול ביותר עבורי, דבר אשר לא ציפיתי לו כלל. אני בחורה עצמאית מאוד, ההפך הגמור מהבנות שצריכות חברה שתתלווה איתן לשירותים. לא מפריע לי להיות לבד ותמיד חשבתי שככה אעדיף  לטייל – עם היכולת לקבל החלטות משלי ובלי הצורך להקריב את החלום שלי כדי להתפשר עם הרצון של מישהו אחר. עד בוטסואנה זה עבד נהדר. פגשתי מטיילים אחרים, חברנו יחד לכמה ימים, נהנינו מהחברה אחד של השני, ולאחר כמה ימים רכבנו לדרכינו מבלי להגיע לשלב בו עולים אחד לשני על העצבים. זה היה שילוב מושלם בין חברותא לחופש.

פגשתי זוגות אשר טיילו יחד והיו כל כך לא מתפקדים, שחשבתי שלי יש משימה הרבה יותר קלה. אבל כאשר המשכתי אל ליבה של מזרח אפריקה מצאתי את עצמי בין הערים הגדולות לבד לגמרי. הייתי מבלה שש שעות רכיבה ביום בדיבור עם עצמי בתוך הקסדה, מגיעה לאתר הקמפינג בערב, מורידה את הקסדה ומגלה שאין לי עם מי לדבר. וכשאתה רב עם עצמך אתה לא יכול להתעלם מעצמך או ללכת לחדר אחר בכעס. המלונות ואתרי הקמפינג בין ערי הבירה היו שוממים לחלוטין – אף אחד לא היה שם כבר חודשים ארוכים, וזו הייתה תחושה לא נעימה. מה שנתן לי כוח ברגעים כאלה זה המשפחה, החברים, וכל האנשים שפרגנו והגיבו לי בבלוג, בפייסבוק וכאן בסדרת הכתבות באתר. אז תודה רבה לכם על המילים הטובות, אני מעריכה את זה מאוד!

כל בוקר מחדש...
כל בוקר מחדש…

ארנולד שוורצנגר אמר פעם (ואנא, בשבילי, תקראו את זה במבטא אוסטרי כבד): “כמו מישהו שמוליך צ’יטה בשדרה 42 בניו יורק, השרירים שלי הם נושא לשיחה”. ובכן, האופנוע שלי הוא הצ’יטה שלי. בכל מקום בו עצרתי מיד התאסף סביבי קהל סקרנים והחל לשאול שאלות. אופנוע הוא דרך לליבם של אנשים. זאת רק עוד סיבה למה מסע על שני גלגלים הוא חוויה כל-כך עוצמתית. האתגרים ורגעי ה’היי’ המטורפים ברכיבה על אופנוע הם משהו שאין דומה לו. זאת בהחלט, בעיני, הדרך הטובה ביותר לטייל.

אני רוצה לחלוק כמה טיפים קטנים – חמשת הדברים שלא הייתי עוזבת את הבית בלעדיהם במסע הבא:

1.זוג מגפיים טוב, גבוהים מספיק להגן על הקרסול אבל קלים ונוחים כך שניתן יהיה לצעוד איתם לפחות 10 קילומטר.

2.שק שינה איכותי שעמיד בטמפרטורות נמוכות מאוד אבל מתקפל לגודל קטן, ופנימית משי. רוב הלילות שלי באפריקה היו קרים, ואין דבר גרוע יותר מלרעוד ולקפוא לילה שלם.

3.כיסוי לאופנוע – נגד גשם ונגד גנבים.

4.משאבת אוויר. המשאבה שלי התחברה להתקן קבע שהיה מחובר למצבר האופנוע כך שלא היה צורך לפרק פלסטיקה כל פעם מחדש. הזריזות והקלילות של ניפוח האוויר אפשרו לי לשחק עם לחץ האוויר בצמיגים ולהקפיד על לחץ גבוה על האספלט. בזכות זה הצמיגים שלי החזיקו מעמד 18,000 ק”מ ויכלו גם לסחוב עוד 5,000 ק”מ.

5.שיקול דעת. אני השתדלתי להיות אחראית ושקולה בהחלטות שלי. רכבתי בזהירות ותכננתי לרכב מרחקים קצרים כל יום (350-400 ק”מ בממוצע). כמובן שלא רכבתי בלילה או בגשם. בדקתי כל לילה ליום למחרת אופציות ללינה, תחנות דלק לאורך המסלול, שאלתי אנשים רבים מהי איכות הכביש. לקחתי סיכונים, אבל סיכונים מחושבים. היו פעמים רבות בהן התלבטתי בין הביטחון והשעמום של כביש סלול לבין היופי והסכנה בדרך עפר. השתדלתי לשאול את עצמי כיצד מזג האוויר ישפיע על מצב הכביש, כמה כפרים יש לאורך הדרך והאם תהיה בה תנועה, וכמה זמן ייקח לי לרכב אותה (כמובן תוך הוספת שעתיים למה שאומר ה-GPS). היו פעמים בהן לקחתי סיכון ובחרתי בדרך ההרפתקנית יותר, אבל בזהירות. בסופו של דבר המשימה אינה לרכב מדרום אפריקה לקניה וחזרה, אלא להגיע הביתה בשלום.

פגשתי אנשים
פגשתי אנשים

היו חמישה מרכיבים חשובים במסע שלי. ראשית – הרכיבה על האופנוע. בתחילת הדרך התקשיתי מאוד לרכב בשטח עם המפלצת הכבדה. אני מודה שישבתי פעם, אחרי תאונה קשה במיוחד, וספרתי את מספר הנפילות שלי. 40. זה הרבה. השינוי הגיע עם התבגרות וצבירת ניסיון, וכאשר הייתי במצבים בהם הייתי לבדי והיה לי אסור לעשות טעות. המוח הבין שאין סיכוי שהאופנוע נופל, וכך היה. כמו שכתבתי, הרכיבה על אופנוע היא מיוחדת במינה ומספקת יותר בעיניי מאשר עם כל כלי תחבורה אחר. שנית, המפגש עם המורכבות והיופי של אפריקה. בנוסף, אלמנט היציאה למסע לבדי, סולו. נדרשתי לא לפחד מהפגיעות שלי כמטיילת יחידה ולבטוח בזרים. התקשיתי להתמודד עם הבדידות, אבל מאידך ברור לי כי זכיתי בחופש, עצמאות וחיבור לאנשים רבים לאורך המסע. רביעית, כאישה שמטיילת לבד. לא הרגשתי מאוימת, אך אני מודה שהיו פעמים בהן הרגשתי שבגלל שאני אישה יש לי פחות ידע מכאני וכוח פיזי, דבר אשר הקשה עליי. מצד שני, לפעמים קל יותר להיות בחורה. חיוך קטן ישר מנטרל שוטרים משוחדים ופקידי מעבר גבול כעוסים.

לבסוף, לפני שיצאתי למסע הזה החלטתי שהכתיבה תהיה חלק מהותי ממנו. רציתי לראות כיצד אני משתפרת בכתיבה, לחוות כיצד זה מרגיש לחשוף קשיים וחוויות אישיות, ולראות לאן הכתיבה תיקח אותי ואילו הזדמנויות יצאו לי ממנה. ואכן, הכתיבה יצרה את הרגע שהפך לגולת הכותרת של המסע עבורי. כאשר רק התחלתי בדרכי, כתב לי בחור אשר חי בקניה וסיפר לי כי עשה טיול דומה לפני 20 שנה. הוא הזמין אותי להתארח אצלו כאשר אגיע לקניה, וכך עשיתי. כשנפגשנו הוא חלק איתי כי הבלוג שלי עזר לו להעלות זיכרונות מתקופה מאוד יפה בחייו, כאשר כרגע הוא עובר קשיים רבים. הוא ציטט לי חזרה משפטים שאני כתבתי. עבורי זה היה הרגע המרגש ביותר במסע – התחושה שהצלחתי לעשות הבדל קטן בחיים של מישהו אחר, לעזור קצת. אני אסירת תודה על כך.

כיף חיים!
כיף חיים!

במהלך המסע הבלאי לציוד שלי היווה את האינדיקציה היחידה עבורי לחלוף הזמן. כמעט כל פיסת בד – ממכנסי הרכיבה שלי, שקי הצד של האופנוע, הרשת של האוהל, ועד הרצועות הקושרות את התיק לאופנוע – החלו להיפרם. חוטים קרועים וחורים קטנים מופיעים אט אט. הלינקים בשרשרת של האופנוע החלו להתעקם, המשקף של הקסדה צבר כל כך הרבה שריטות שנעשה קשה לראות דרכו. לולא כל זה, לא הייתי מרגישה בחמשת החודשים שחלפו. עכשיו כשחזרתי לארץ אני מבוהלת שכל זה ייעלם כאילו לא היה. האם זה היה חלום? אין שינוי פיזי או מנטלי שאני יכולה להצביע עליו ולהוכיח לעצמי שהכל שונה עכשיו. כשנפרדתי מהחברים בדרום אפריקה ועליתי על הטיסה חזרה לארץ אמרתי לעצמי “יאללה, הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים”. אבל האם לא צריך לשאוף להפוך חיים כאלה לאמיתיים? לקום כל בוקר במקום חדש, לרכב דרך נוף עוצר נשימה עם כביש פתוח לפניך, רוח בגבך ושיר בלבך?

אני מרגישה שלא עשיתי שום דבר מרהיב. ברוב הימים התעוררתי, ארזתי את החפצים על האופנוע, רכבתי כמה שעות, הגעתי לאתר קמפינג, הקמתי את האוהל שלי והלכתי לישון. אני מרגישה לא ראויה לשבחים שאני מקבלת. אבל לפעמים יש רגעים בהם אני מסתכלת מסביב ולוחשת לעצמי “זה די מדהים, שיצא לי לחוות את כל זה. הצלחתי לא רע”. אני עדיין רחוקה מלעבד ולעכל את החוויה העצומה הזו. גלגלי השיניים עדיין מסתובבים. רק דבר אחד ברור לי – שהרצון העז לעלות חזרה על האופנוע ולצאת למסע הבא רק הולך וגדל אצלי בלב.

נתראה במסע הבא…

נתראה במסע הבא!
Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s