גן עדן עלי אדמות – נמיביה

קבלו שלוש עובדות חשובות על נמיביה שמעניין לדעת:

1. נמיביה היא המדינה השנייה הכי פחות מאוכלסת בעולם, שנייה רק לטיבט. ישנם 2.3 מיליון תושבים בכל נמיביה. בשביל הפורפורציה – רק הפארק הלאומי אטושה הוא גדול יותר מכל שטחה של מדינת ישראל!

2. בצפון נמיביה גרים בני שבט ההימבה, שייתכן וראיתם תמונות שלהם בנשיונל גיאוגראפיק. הנשים מסתובבות עם חזה חשוף, מרוחות בבוץ אדום ועם שיער מופרד לרצועות משוחות בחימר. כאילו שהמראה שלהם לא מספיק מרשים, תחשבו מה זה לראות נשים כאלה בסופר המקומי. בכפר אחד קטן שבו ביקרתי התאספו האנשים בפאב המקומי (‘שאבין’) והקשיבו לג’סטין ביבר.

3. אתם רוצים לבקר פה! אתם חייבים לבקר פה! נמיביה מרתקת, יפהפייה, עוצרת נשימה ועצומה. תעשו לעצמכם טובה ותקנו כרטיס בהקדם!

IMG_11861IMG_12181

במהלך הביקור שלי יצא לי להתארח אצל בעל חווה מקומי יחד עם עוד כמה מטיילים (אוורלנדרדס – כלומר מטיילים שחוצים יבשות עם רכב או אופנוע). הביקור התחיל במרדף אחרי אריות בסבך הנמיבי.

“עצור את המכונית! תפסו את הרובים, מצאנו עקבות טריות!”. גלגלי הלנד קרוזר בלמו בהחלקה, וג’ספר, אנדי ואני נטלנו את רובי הצייד שלנו וירדנו מהרכב. צמד אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים, ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך האאוטבק הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, מותר באופן חוקי להרוג אותם. אריות אשר החלו לצוד בקר כבר לא יטרחו לרדוף אחרי אנטילופות, אלא יזללו בקר קל וזמין. ג’ספר, ואיתו שאר החקלאים באזור,מתמודדים עם בצורת קשה ועם ציידים לא חוקיים שהורגים את בעלי החיים שלהם. הם לא יכולים להרשות לאריות להמשיך לחסל את עדריהם. במשך שעות עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו אל ההרים ומחוץ לשטח של ג’ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם עם תחושת הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.

IMG_53651
אימוני ירי על חביות בירה
פגשתי באנדי בקייפטאון לפני כמה שבועות. בחור ניו זילנדי שכבר הספיק לרכב משווייץ עד דרום אפריקה דרך החוף המערבי. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג’ספר, ליד העיירה אוצ’ו בצפון נמיביה. לחגיגה הצטרפו בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר נסעו מאנגליה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, ויחד היה לנו שבוע נהדר. במהלך היום עקבנו אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם עבודת הבקר, התאמנו בירי עם שוטגאנים לעבר פחיות בירה והסתובבנו בחווה הענקית של ג’ספר. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מקמח תירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות וצדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג’ין וטוניק, והקשבנו לסיפורים של ג’ספר.
ג’ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור ומספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא הדרום-אפריקאי, עבד כקבלן בבנייה, וכיום מנהל שלוש חוות באזור. הוא צייד מקצועי המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. ג’ספר סיפר לנו על כמה מלקוחות הציד שלו המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחרבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו, ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.
IMG_53881
IMG_55281

ג’ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה התרסקתי 10 מטרים בלבד אל תוך דרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי שעברתי כמה תאונות עם האופנוע בשבועות האחרונים, כולל סלטה ססגונית על חול רך, איבדתי את כל הביטחון ברכיבת שטח. בכביש לפני דרך העפר שיננתי מנטרה: “רק לא להילחץ, רק לא להילחץ”, ברמות עולות וגוברות של פאניקה. כמובן שנפלתי מיד. זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע, אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע שכזה. אחד מאותם רגעים שבהם אתה כמעט נשבר, ואז קול אחר בראש שלך אומר “נו, די להתבכיין. תתחילי לחפש פתרון”. ג’ספר ואנדי הגיעו לעזרתי, ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 90 ק”מ על חצץ וחול, כשג’ספר בעקבותיי על הלנד קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותיי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו (סוג של אייל) ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאוד ונתתי לאופנוע ‘לרקוד’ בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.

IMG_55121באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג’ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק בשביל בשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות ל’מסעות ציד’ באזורים מוגדרים על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה חוזרים למערך השימור שלהם (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקייה ויש בה גם שחיתות בשפע). ג’ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות מוסריות בלבד, לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד על מנת להפחית את סבל החיה כמה שניתן. יש משהו מאוד נכון בתפיסה הזו וההערכה לבשר שנוצר בעקבותיה, שאולי עדיפה על פני האדישות שבקניית בשר ארוז בפלסטיק מהסופר.
IMG_53021

20160519_150447-01
שערות האריה שמצאנו אשר נתפסו על גדר תיל
אחרי כמעט שבועיים עם ג’ספר הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך צפונה. הייתה לי הזכות לראות מקרוב חיים של אנשים אחרים ולהתעמק בדרך חיים של מקומיים במדינה שאני חולפת בה. עוד חוויה עוצמתית עבורי הייתה המשפחתיות. לעתים כאשר אני מטיילת אני חשה כי אני יוצרת מעגלים של משפחה עם אנשים איתם אני נפגשת. דאגה הדדית, אכפתיות וחמימות שקצת מפיגים את הגעגועים הביתה.

ממשיכים הלאה.

IMG_11541IMG_11601

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s