קראוון קטן בערבה

לאס ווגאס. תשע בבוקר. שמש חזקה מנסה לחדור דרך הוילונות הכבדים של הבית מלון. אני כבר ערה שעה, לא יכולה להמשיך לישון מרוב התרגשות. דוד שלי, נח, נוחר במיטה ליד ואני אוכלת נודלס קרים שנשארו מאתמול בערב ממסעדה פלצנית במלון “סיזרס פאלאס”.
חודש וחצי קודם לכן הצלחתי, אחרי כמות טסטים שלא תצליחו לחלץ ממני גם אם תאיימו עלי בעוד חמש שנים בצה”ל – להוציא רישיון לאופנוע. תמיד ידעתי שיהיה לי אופנוע. לסבא שלי היה אופנוע. לאבא שלי היה אופנוע. לדוד שלי היה אופנוע. והחלום – שעוד יתגשם יום אחד – תמיד היה מסע סביב העולם בארבע שנים ושני גלגלים. כל מי שאיפשהו מתישהו רכב על אופנוע וכתב על זה ספר – הספר הזה נמצא אצלי על המדף. אז בהזדמנות הראשונה, תוך כדי צבא, כשאני מגיעה לשיעורים עם דימקס צבאית כחולה וענקית, הצלחתי להוציא רישיון. סבא שלי הודיע שכל המשפחה טסה לסן פרנססיקו לכבוד היום הולדת שלו ובתוך הדמיון שלי, כאילו שתמיד היה שם, כל כך ברור מאליו, התקבלה ההחלטה לקחת אופנוע ולרכב מסן פרנססיקו לניו אורלינס. וככה הגעתי לכאן.
לפני יומיים נח ואני יצאנו מסן פרנסיסקו. עד היום לא ברור לי איך מו, הבעלים של חברת השכרת האופנועים, לא רץ אחרי צורח שאחזיר לו את האופנוע כשהבין שאני לא ממש יודעת איך לרכב על הדבר הזה. בכל זאת הצלחתי לנווט את דרכי החוצה מהתנועה ההומה של עיר אמריקאית בשעות הבוקר. החבר שלי למסע היה הונדה CB500F, אופנוע שהטיול הזה היה קצת גדול עליו, בקצה גבול היכולות של כלי שנועד בעיקר לרכיבה עירונית. נח ליווה אותי ביומיים הראשונים של המסע, דרך הפיתולים של ה”יוסמטי” כשאני נוסעת על 30 קמ”ש בקושי ומשאיות צופרות עוקפות אותי, דרך ה”דת’ וואלי” שגורמת ללב שלך לדפוק כאילו שסיימת מרתון רק מהמאמץ של לא להישרף בחיים, ועד ללאס ווגאס. ועכשיו הגיע הזמן להמשיך את דרכי לבד עד ניו אורלינס.
אני מעירה את נח והוא גורר את עצמו למטה, עטוף בשמיכת בית המלון כמו שייח ערבי. אנחנו חולפים על פני אינסוף מכונות הקזינו הנטושות ואל מגרש החניה. אני אורזת את האופנוע בטקס המרגיע הזה שכל אופנוען מכיר – טקס שיכול להחליף בקלות כמה סשנים עם הפסיכולוג. אני עולה על האופנוע, ועם ניפוף לשלום וקצת זיגזאגים, מתחילה את הנסיעה. את הדרך אני זוכרת בעל פה אחרי למידה ממושכת מגוגל מפס.
הכביש מוביל אותי ל”זיון פארק”, יופי מרהיב שלא היה מבייש את ארץ ציון עצמה. השביל משתרע לאורכי צוקים ומנהרות, כשמסביב מתנוססים עצי אורנים ענקיים. כשאני יוצאת מהפארק לקרקע ישרה – ואיזו קרקע! האדמה האדומה הבוהקת של יוטה מתנגשת על האופק עם הכחול הצח של השמיים כאילו שאין כלום מלבד שני הצבעים האלה ביקום כולו – אני נושמת לרווחה. לאחר מספר דקות חולף על פניי הארלי עצום בצבע חאקי. נוהג בו גבר מזוקן ומקועקע, שאני יכולה רק להניח שמשתייך ל”הלס אנג’לס”. מאחוריו יושבת בלונדינית לוהטת, שערה מתנוסס ברוח. הם מאיטים פתאום ומסמנים לי לרכב לצידם. בצעקות תוך כדי נסיעה הם מסבירים לי שהם מבינים שאני כאן לבדי והיו שמחים לארח אופנוענית בודדה לארוחה חמה בביתם שנמצא קרוב לכאן. אנחנו עוצרים בצד הדרך – “אל תדאגי, אנחנו מבינים שזה אולי נראה מפוקפק, אבל באמת שרק היינו רוצים להזמין אותך לארוחת צהריים.” בשלב הזה עשיתי סטטיסטיקה די פשוטה – 50 אחוז סיכוי שהם לוקחים אותי למערה מבודדת, רוצחים אותי ומשאירים את הגופה שלי לעורבים, או 50 אחוז סיכוי שיש ארוחה חמה ושיחה ערה בקצה השביל. אני מחליטה לעקוב אחריהם.
אנחנו פונים לשביל עפר בין חלקות רחבות שבאמצע כל אחת צמח קרוואן משלו, ולבסוף מגיעים לקרוואן שלהם. אחרי שאנחנו מורידים את הקסדות הם מציגים את עצמם בתור רוק ובוני. רוק היה חייל מרינס שהוצב בדרום קוריאה. באחד מביקוריו חזרה בארה”ב, לפני ההפלגה, יצא עם כמה חברים לבלות בעיר הגדולה, לוס אנג’לוס. הוא התעורר יומיים לאחר מכן זרוק בסמטה ועם סטלה. מפה לשם התגלגל, היה חבר בכנופיית אופנוענים, התמכר לסמים, הוליד (לדבריו) לפחות שבעה ילדים.  בשלב כלשהו פוטר מהעבודה שלו. הוא סיפר לי איך הוא שכב כמו מת במשך יומיים ליד האופנוע שלו. לבסוף קם, התניע את האופנוע והשאיר הכול מאחור – את אשתו אשר התמכרה לסמים קשים, את ילדיו ואת חבריו. שנתיים הוא נדד ברחבי ארצות הברית וכשהוא חזר הוא כבר היה נקי ונחוש להתחיל דרך חדשה. בוני הייתה אהבת הילדות שלו, ולה הוא כתב ראשונה כשחזר. בוני גדלה בשמורה אינדיאנית באיידהו, ילדה לבנה בודדה בעולם שלא שלה. היא גם נישאה והתגרשה, הספיקה לאבד בן למנת יתר. הם סיפרו על האהבה הישנה שצמחה מחדש ועל הבית המשותף שהקימו. היום הם יוצאים לרכיבות במסגרת אירועי התרמות שונים. דיברנו שעות רבות עד שכמעט החשיך וכבר הייתי חייבת להמשיך הלאה.
כשבאתי לעזוב הם חיבקו אותי חזק, עם דמעות בעיניים אמרו לי שמעכשיו אני כמו הבת שלהם. הופתעתי. הופעתי מהפתיחות שלהם והמוכנות שלהם להתימסר לבן אדם שזה הרגע פגשו. לא ידעתי אם זו תמימות או צביעות. אבל השיחות הרבות שלנו מאז הוכיחו לי שזכיתי בבית נוסף, קרוואן לבן קטן באמצע פלטה אדומה, מתחת לשמיים כחולים אי שם ביוטה. בשביל הרגעים האלה אני מטיילת. בשביל הרגעים האלה בדיוק.
Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s